הגורם האנושי של עובדי מע''צ 

הרשויות נוהגות להטיל את האשמה בתאונות הדרכים בגורם האנושי. אלא שלא אחת כשלים של מע"צ שלא מסמנת כנדרש תיקונים שהיא מבצעת, גורמים לתאונות. מה לעשות? לתבוע.



מספר תאונות הדרכים בישראל מרקיע שחקים, ורשויות האכיפה - שמנסות להרחיק את האשם מפתח דלתן - תולות אותו בציבור הנהגים.

נכון, הנהג הישראלי הממוצע רחוק מלהיות מושלם, אבל לא ניתן להתעלם מתשתית התחבורה הקורסת במדינה, מערימות כלי-הרכב המציפים את הכבישים

העירוניים ומפאזל חלקי האספלט הבינעירוניים (המקורצפים והמגורדים או השבורים והרצוצים) המתהדרים (רק בארצנו) בתואר כביש. לפחות חלק מהאשם נעוץ בכך ואותו על הרשויות לאתר ולא להאשים תמיד את הגורם האנושי. בשל כך הטילו בתי-המשפט לא פעם את האחריות על כתפי הרשויות עצמן - ובצדק.

הרשויות המקומיות באיזורים העירוניים ומע"צ באיזורים הבינעירוניים, מחויבות, על-פי חוק, להסדיר את התנועה ותשתיתה, למנוע מפגעים בדרכים ולהציב שילוט ותמרורי אזהרה. בנימוק של "שיפור התשתית" הפכה אצלנו תופעת הכבישים המקורצפים למכת מדינה ותעלת בלאומילך כבר מזמן חרגה מתחומי המסך אל רחובות ערינו. ככל הנראה רק במדינתנו לא ניתן לבצע ולסיים פרויקטים (או קטעים מהם) בשעות הלילה. בתי-המשפט לא נותרו אדישים לחלוטין לתופעה - ובצדק.

נפל לפיר בכביש - ומת

במקרה שהיה (ת.א. (שלום-י-ם) 730/94 בלויא נ' מע"צ) נפל אדם דרך פיר פתוח, הממוקם בשטח ההפרדה שבין שני נתיבי תנועה (של כביש מס' 1, המשמש גם כגשר). עקב הנפילה הוא נפצע הוא פצעים אנושים ונפטר. בעת התאונה ומספר חודשים קודם לכן לא היה הפיר מכוסה, בניגוד לתכנון המקורי. בנוסף, לא הוצבו בקרבת הפיר שלטים המזהירים מפני קיומו. מע"צ מצידה טענה כי מאחר והמנוח נטל אותה שעה חלק בהפגנה בלתי חוקית והשיג גבול בכביש מהיר לשם כך, היא פטורה מאחריותה כלפיו.

עוד נטען, כי גם אם לא השתתף המנוח בפועל בהפגנה ולא ביצע את העבירות המיוחסות לו, עצם כניסתו לכביש המהיר שכניסת הולכי רגל אליו אסורה, היה בה משום מעשה רשלני שאותו לא היתה מע"צ צריכה לצפות, ועל כן לא היתה מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוח, ומשום כך היא אינה חבה בנזיקין כלפיו.

אלא שבית המשפט קבע, כי במצב שבו הימצאות הולכי רגל בכביש ובאי התנועה היתה צפויה, השארת פיר בלתי מכוסה במרכז אי תנועה הנמצא על הכביש המרכזי במדינה, ללא גידור או סימן המתריע מפניו, טומן בחובו סכנה חמורה להולכי רגל, במיוחד בשעות הלילה כאשר המקום אינו מואר.

בית המשפט קבע, כי עולה בבירור שהמדינה ועובדיה היו מודעים, או היו צריכים להיות מודעים, לקיום הפיר. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הולך רגל העולה על כביש מהיר בניגוד לתקנות התעבורה צריך לצפות את האפשרות כי ייפגע על-ידי מכוניות נוסעות, אך הוא איננו אמור להביא בחשבון גם את האפשרות של נפילה לפיר פתוח. לפיכך הוטלה מלוא האחריות לאירוע התאונה על מע"צ.

פגע בסוללת עפר

במקרה אחר (ת.א. (שלום-ב"ש) 2436/98 ליין נ' מדינת ישראל) אירעה תאונת דרכים כאשר רכבו של התובע פגע בסוללת עפר שחסמה דרך שהיא כביש בין-עירוני. בית-המשפט קבע כי סימון חד-פעמי אינו מספק. אם מדובר במתקן של קבע חייב להיות עליו סימון דרך קבע, ותפקיד מע"צ בחסימת כביש אינו מסתיים עם סיום העבודות.

באותו מקרה נותרו בכביש התמרורים הקודמים, ששימשו במקום כשהיה שמיש. התמרורים, שהוצבו סמוך למחסום, הצביעו דווקא על שמישות הכביש. בית-המשפט ציין כי ייתכן שגם כאן טמונה רשלנות של מע"צ, שלא הגבילה את המהירות בתמרור כחוק, אף שידעה על השינויים שהיא עצמה ביצעה. נקבע, כי האחריות לסלילת כבישים בין-עירוניים ואחזקתם היא על המדינה. האחזקה הזו כוללת סילוק מכשולים, וסילוק סיכונים לעוברי-דרך.

בית-המשפט אף הוסיף וקבע כי כאשר המדינה חפצה לבטל כביש היא לעיתים עושה זאת פיסית - כמו שנעשה בפינוי סיני - כאשר כבישים נחרשו והאספלט נערם בערימות בצידי התוואי. גם ראינו, נקבע, חפירות לרוחב כבישים, פרט לסוללות, כאשר נסלל כביש חדש במקום קטע ישן. לביטול כביש אין די בהנחת סוללות עפר כשידוע למדינה שהן נפרצות שוב ושוב.

בית-המשפט הוסיף וקבע, כי איננו רואה היום, כשהפכנו למדינה מערבית מתוקנת ורמת-המינוע בישראל הפכה ל"מערבית", שניתן עוד להשלים עם כבישים בינעירוניים החסומים לפתע. נהג מצפה כיום לכבישים תקינים גם בישראל.

דילג מעל השלולית, ונפל

בפסק-דין נוסף שדן בחבות הרשות (ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ. עירית בני-ברק) נידון עניינו של תלמיד כולל. מאחר ששני צידי הכביש היו מוצפים במי-ביוב, הוא דילג מעל השלולית, מעד ונפצע.

בית המשפט קבע, כי מחובתה של העירייה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינות מערכת הביוב שבתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת גם במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסרת התקלות, חומרתן והסתברותן, ומשך הזמן בו לא טופלו. נקבע, כי עובדת ההצפות החוזרות ונשנות אינה עומדת לכאורה במבחנים אלו, וכי העירייה היתה צריכה לצפות שהיעדר טיפול יסודי בקו הביוב יגרום להצפת הדירות ברחוב ולהפרעת מהלך החיים התקין של דייריו.

מנסים לחמוק מאחריות

לאור כל אלו, מן הראוי היה כי מחדלי החניה בעיריות לא ישמשו להעמקת כיסן מדו"חות החניה אלא לשיפור התשתיות (רכבת תחתית, למשל), ממש כפי שלא ראוי היה שכספי מע"צ יבוזבזו על פרויקטים מיותרים במקום על תחזוקת מערכת הכבישים והתאורה ברמה שתמנע סיכון חיי הנהגים.

נראה, כי כשמאשימים את אופיו הקלוקל של הישראלי המצוי לא תמיד נובע הדבר מרצון לחנכו, אלא דווקא מניסיון לחמוק מאחריות. אם הישראלי המצוי מתרתח בקלות וחם מזג אזי מוטב היה להם לרשויות לו חיפשו חיפשו את הסיבה לכך דווקא בתשתיות התחבורה הכושלות, המקורצפות, הבלתי הולמות, הבלתי מקצועיות והבלתי חוקיות. כיצד יכול דווקא האזרח הקטן לחנך את הרשויות? נראה כי התשובה לכך מונחת, לפחות בחלקה, במיצוי הדין עמן בבתי-המשפט.